קריירה

הצעד הבא שלך

מאת: חוה ניסנבוים

דליה (שם בדוי), היא כלכלנית בחברת נדל"ן גדולה. היא הגיעה אלי על מנת שאעזור לה לעשות תהליך של שינוי קריירה. "אני לא מסוגלת לראות את המשרד שלי עוד יום אחד", אמרה לי בדמעות. "אני נחנקת. אני חייבת לעשות משהו אחר. "

השאלה הראשונה ששאלתי את דליה הייתה, למה היא בחרה להיות כלכלנית? והתשובה שקיבלתי הייתה "כי זה מקצוע שאפשר להתפרנס ממנו יפה." דליה, אכן רכשה מקצוע שהיא מתפרנסת ממנו, אך היא לא השיגה זהות תעסוקתית.

הפסיכולוג ג'יימס מרסיה הגדיר בשנת 1966, את קבוצת "משיגי הזהות התעסוקתית", כאנשים שחוו שני תהליכים: חקירה והתחייבות

להיות עו"ד כמו אימא?
"חקירה" היא תקופה בה אדם בודק אפשרויות שעשויות להיות המקצוע שלו בחיים. זו בדיקה מורכבת, והיא דורשת בחינה של אפשרויות שונות. החקירה הראשונה מתרחשת בגיל ההתבגרות. בשלב זה המתבגר "מחפש את עצמו" ובוחן הזדהויות עם אחרים. להיות עו"ד כמו אימא? להקים עסק עצמאי כמו דוד יעקב?, אולי לבחור לעסוק באמנות? ("כי זה בנפשי!"). הבדיקה והקונפליקט האפשריים בין ערכים / קולות / ציוויים אישיים לבין ערכים של אנשים אחרים שמשמעותיים למתבגר, הם מקור "מרד הנעורים".

בסוף תקופת ההתבגרות (24-22), אמור הצעיר למצוא תשובות לשאלות כמו משמעות החיים בעיניו ולהגדיר לעצמו את הערכים שחשובים לו. השלב השני בהשגת זהות תעסוקתית הוא שלב הבחירה. מציאת מקצוע שישלב בתוכו את כל הערכים, המטרות והמשמעויות שהגדיר, ויספק לו פתרון מקצועי שיתאים לאישיותו, להתנהגותו וליכולתו המנטאלית, הרגשית והפיזית. 
 
משיגי זהות תעסוקתית הם אלו שיתחייבו לממצאי החקירה שלהם. התחייבות לעיסוק המתאים, יוצרת הרמוניה פנימית, סיפוק, תחושה של כיוון ואוריינטציה חיובית כלפי העתיד. היא טומנת בחובה הצלחה מכיוון שהעשייה מתאימה לכישורים של האדם ועונה על צרכיו. אמירה אופיינית לאנשים שנמצאים בסטאטוס השגת זהות תעסוקתית היא: "לקח לי לא מעט זמן להבין מה אני רוצה, אבל עכשיו אני יודע במה אני רוצה לעסוק".

מחקרים אקדמיים מצאו, שאנשים שהשיגו זהות תעסוקתית היו בעלי יכולת תפקוד בתנאי לחץ. אצל אנשים אלו, אסטרטגיות קבלת ההחלטות היו לוגיות, רציונאליות ומתוכננות יותר בהשוואה לאנשים בקבוצות סטאטוס אחרות. לקבוצה זו היה המיקוד הפנימי הגבוה ביותר, מוטיבציה גבוהה והערכה עצמית. קבוצה זו עשתה שימוש נמוך במנגנוני הגנה ואצל אנשים אלו נמצאו רמות נמוכות של ביישנות בהשוואה לאנשים מקבוצות אחרות.

ראיונות שנערכו עם נשים 'משיגות-זהות' מלמדים שנשים אלו מעריכות במידה רבה את כישוריהן ונותנות להם מקום מכובד במבנה האישיות שלהן.
הן ממקמות את העבודה במקום ריאלי ביחס לתחומים אחרים כמו בן-זוג וילדים. האיזון שהן משיגות בין תחומים שונים מאפשר להן להשיג צמיחה בתחומים השונים. בעבודה הן מתוארות כפרגמאטיות וריאליות, שאפתניות ומכוונות להצלחה אישית (לא לתהילה או לסטאטוס). נשים שהשיגו זהות תעסוקתית עשו זאת לאחר שחוו חקירה פעילה שעזרה להן לענות על שאלות משמעותיות בחייהן או לאחר שהן עברו ממצב 'משועבד'.

הורי רצו שאהיה מהנדס
מרסיה מגדיר "סטאטוס משועבד", כמצב בו אנשים התחייבו מבלי לחוות חקירה. אמירה אופיינית לאנשים שנמצאים בסטאטוס זהות "משועבד" היא: "אף פעם לא שאלתי את עצמי מה אני רוצה לעשות למחייתי, ההורים שלי רצו שאני אהיה מהנדס וזה מה שעשיתי".

סטאטוס זהות משועבד, יכול להיווצר בגלל הורים שלוחצים על הצעיר למצוא עבודה מיידית לאחר הצבא (ולא משאירים מקום לחקירה של אפשרויות תעסוקה. השאלה "מה מתאים לי?" כלל אינה נשאלת), בגלל הורים בעלי עסק משפחתי המחנכים את ילדיהם מגיל צעיר לקראת ניהול העסק בבגרותם, או בגלל נהירה חברתית -תרבותית אחרי "יוקרתיות" או "תגמול" במקצועות כמו: רפואה, עריכת דין או מחשבים.  

דליה היא דוגמה לאישה שנמצאת במצב "משועבד". היא בחרה לעסוק במקצוע מתגמל, מבלי שחקרה את  הכישורים והצרכים שלה. ערכים כמו: יצירתיות ומימוש כישרון - לא עלו על הפרק למרות שהיו חלק ממנה.

לאנשים משועבדים יש צורך גבוה באישור של המשפחה. הם רוצים לרצות את המשפחה שלהם ולעשות מה שמצופה מהם - להיות ה"ילד הטוב והאהוב". אנשים משועבדים מתוארים בעבודה כבעלי מוסר עבודה, אחראיים ומסוגלים. הפרפקציוניזם שלהם ותחושת כוונה גבוהה מביאים אותם לרמה גבוהה של הצלחה. יחד עם זאת, מחקרים מלמדים שמסירותם גובלת בנוקשות וחשד כלפי שינוי. בנוסף, הניסיון להתאים לעבודה ולסביבה שלא מתאימה לצרכים ולרצונות הייחודיים שלהם מעייף, מתיש ושוחק.            

חשוב: משועבדים יכולים להשיג זהות תעסוקתית אם יכירו את עצמם ויבטאו עשייה מקורית משלהם, בידיעה שלא בהכרח יקבלו אישור או בטחון מהמשפחה או מבן הזוג. הם צריכים ללמוד לסמוך על הסמכות שלהם ולא של קרוביהם. אם הם יטילו ספק ויקבלו החלטות עצמאית יותר הם יוכלו להגיע זהות עצמאית.

נמצא כי מתבגרים משועבדים נוטים להסתגל לציפיות של אחרים ועסוקים בשמירת מבנה הזהות הקיים שלהם. המשועבדים, יותר מאחרים, מכוונים לצרכים של האחרים. אנשים בקבוצה זו הראו בצורה שיטתית מאפיינים אישיותיים כמו רמות גבוהות של קונפורמיות  (התנהגות בהתאם לנוהגים ולדעות מקובלים) וסמכותיות. משועבדים מפתחים אסטרטגיות תלותיות בקבלת החלטות, פחות פתוחים להתנסויות חדשות, משתמשים במיקוד שליטה חיצוני ומכוונים לעתיד הרחוק יותר, בהשוואה לאנשים בקבוצות סטאטוס אחרות.

"נאבקים" למצוא פתרון
המצב ההפוך למצב "שיעבוד" הוא אנשים שחווים חקירה אך עדיין לא התחייבו. חיילים משוחררים הבודקים איזה מקצוע או חוג לימודים יתאימו להם נמצאים בקבוצה זו, כמו גם חלק גדול מאלו שמעוניינים לעשות שינוי קריירה.  

סטאטוס זה של חקירה, טרם קבלת ההתחייבות מכונה על ידי מרסיה "סטאטוס מורטוריום"  (פסק זמן). אמירה אופיינית לאנשים שחוקרים אך עדיין לא התחייבו היא: "אני פשוט לא יודע להחליט מה מעניין אותי או לאיזו עבודה אני מתאים".

אנשים הנמצאים בפסק זמן, הם אלו, שלא אימצו עדיין מחויבות לעבודה או שהמחויבות נחקרת והיא זמנית. הם חווים 'שבר' ושאלות בלתי פתורות ונאבקים באופן פעיל למצוא פתרון. הם מחפשים, בודקים, עורכים ניסיונות ומנסים תפקידים שונים. אם תוך כדי ההתנסות תהיה להם הזדמנות להתנסות ולהשתלב בתפקידים שונים, יגדל הסיכוי שהם יפתחו העדפות ומחויבות לעבודה.                

בזמן החקירה העולם נראה להם בלתי יציב למדי, בלתי ניתן לחיזוי והם תופסים את העולם והחברה כזקוקים לשינוי. יחד עם זאת, הם מתקשים להמציא פתרונות משום שהדבר דורש זהות-עצמית (לעיתים מחודשת), נכונות לוויתורים ומחויבות קבועה. התהליך אינו פשוט אך אנשים לא יישארו בסטאטוס זה זמן רב כי מדובר במצב לא נוח ובאי וודאות רבה.

סטודנטים "מורטומים" (בתהליך חקירה), אופיינו כסקפטיים לגבי ידיעות מוחלטות, בצורה משמעותית יותר מאלו המשועבדים. בדומה למשיגי הזהות גם הם הראו סגנון קוגניטיבי/ פילוסופי/ אנליטי.

מורטומים ומשיגי זהות השתמשו בסגנון מכוון אינפורמציה כדי לבנות תחושה של זהות. חרדה הייתה משתנה מרכזי המזוהה עם אנשים בקבוצה זו. כדי להשאיר את רמת החרדה נמוכה יחסית, מורטומים רבים משתמשים בהכחשה, השלכה והזדהות. סטודנטים בחקירה עצמית עמוקה היו מוכנים לקחת יותר משימות שבהן היה עליהם לכוון את עצמם מבלי שהם חיפשו אישור או תמיכה רגשית.

שמרו על אופטימיות: רוב המורטומים מוצאים דרך לפתור את דילמת הזהות התעסוקתית שלהם, ומגיעים לשלב ההתחייבות לגבי העבודה המתאימה להם.

לא ללימודים, לא לעבודה, לא לחקירה
מי שלגביו האופטימיות היא זעירה ביותר הם אנשים מפוזרים. או כפי שמרסיה מכנה את המצב בו הם נמצאים: דיפוזים (משבר=לא, מחויבות=לא).

אמירה אופיינית לאנשים במצב מפוזר היא: "שום עבודה לא מעניינת אותי ואני באמת לא יודע איזה סוג של עבודה יכול לעניין אותי" .
הטיפוס הדיפוזי לא מתחייב. לא ללימודים ולא לעבודה והוא גם לא חוקר. הדיפוזי נחשב לטיפוס הכי פחות בוגר והכי מורכב. זה מצב שבו לאדם אין עניין במציאת כיוון (באופן זמני או כרוני). דוגמה לאנשים דיפוזיים הם צעירים אחרי צבא שבוחרים לעיתים לדחות את ההתחייבות ולטוס למזרח הרחוק. 

מחקרים מצאו שלמתבגר הדיפוזי סגנון אינטואיטיבי או תלותי לקבלת החלטות והעדר גישה שיטתית לפתרון בעיות.  סגנון  קוגניטיבי-חברתי זה בא לידי ביטוי בהשהיה, בהימנעות הגנתית מנושאים והישענות על מוקדי שליטה חיצוניים. דיפוזים קיבלו את הציון הגבוה ביותר בחוסר-תקווה.

דיפוזים הראו רמות נמוכות של עצמאות, הערכה עצמית וזהות. מאחר שאין להם מחויבויות מוצקות המגדירות את זהותם ואין להם גם עניין ליצור כאלו, דיפוזיים "נישאים עם הרוח" או לאן שהנסיבות דוחפות אותם. הם הראו את הרמה הנמוכה ביותר של המשכיות לאורך זמן, קושי להסתגל לסביבה האוניברסיטאית וביישנות רבה.  דיפוזיים הושפעו במיוחד מלחץ קבוצתי. הם הראו רמות גבוהות של נוירוטיות ורמות נמוכות ביותר של מודעות.
ממצאים אלו מצביעים על כך שדיפוזים בשלב ההתבגרות המאוחרת מאופיינים בהתפתחות פסיכו-חברתית בעייתית.

סטאטוס זה לא קיר
רבים מהאנשים שלא משיגים זהות תעסוקתית בצעירותם, שואפים להשיג אותה בשלב מאוחר יותר בחייהם.

ההחלטה להשיג זהות תעסוקתית יכולה לנבוע מ:
- גיל
- הקשר היסטורי כמו מלחמה
- אירועי חיים לא שגרתיים כמו: מחלה ("גיליתי שהחיים קצרים מידי על מנת לבזבז אותם על מקצוע שאני לא אוהבת"),
- אובדן או מפלה כלכלית ("עשו לי טובה כשפיטרו אותי מהעבודה").
- שלב במחזור חיי משפחה כמו: נישואים או לידה ("אחרי הלידה של עדן, הבנתי שאני רוצה יותר זמן להיות עם הילדה שלי").
- חשיפה: לחברה, תרבות, או ידע אחר למשל בעקבות טיול.
- השפעה של אחר משמעותי למשל: בן זוג  ("אני מסתכלת על הבן זוג שלי ואני פשוט "מתה" מקנאה").
- שינויים פנימיים מתוך התבוננות עמוקה לנבכי הנפש
- חוסר אפשרות להשיג משהו שרוצים.

בשיחה עם דליה היא סיפרה לי כי תחושת המחנק התחזקה כל כך, עד שיום אחד היא פשוט הודיעה ברגע שנכנסה למשרד שהיא לא מרגישה טוב, וחזרה הביתה. שלב החקירה של דליה הציף כישרון גדול לעיצוב פנים.
היא נרשמה ללימודים לעיצוב פנים, וסיימה אותם בהצלחה רבה.

היום לדליה יש עסק עצמאי לעיצוב פנים והיא מתפרנסת מאוד יפה ממה שהכי מתאים לה. דליה היא לא סיפור חריג. כמוה יש עוד רבים. השגת זהות תעסוקתית היא אפשרית. גם לך.